משרוליק בעיתון של הבוקר ועד הממים בקבוצת הווטסאפ: איך הקריקטורה הישראלית עברה למסך

בבוקר יום שישי, לפני עשרות שנים, הרבה בתים בישראל פתחו את העיתון לא מהכותרת הראשית אלא מהציור. שם, בכמה קווים, מישהו כבר אמר את מה שכולם הרגישו על השבוע שעבר. היום אותה תחושה מגיעה בהתראה, ברבע לשבע בבוקר, בקבוצת ווטסאפ של ההורים מהגן. הציור התחלף בצילום מסך, העיתונאי התחלף באדם אנונימי, והמהירות הוכפלה פי אלף. אבל השאלה שעומדת מאחורי שניהם כמעט לא זזה: איך מספרים את המציאות בתמונה אחת, ומה קורה כשהיא מצחיקה מדי כדי לבדוק אותה.

ילד בכובע טמבל שהפך לסמל של מדינה

ב-1956 צייר הקריקטוריסט קריאל גרדוש, שחתם בשם דוש, דמות של צעיר בכובע טמבל, בסנדלים תנ"כיים ובמכנסי חאקי קצרים. הוא קרא לו שרוליק, והדמות הופיעה שנים ארוכות בעיתון מעריב, שאליו הצטרף דוש ב-1953. שרוליק לא היה עוד דמות מצוירת. הוא נעשה האיש שמייצג את ישראל עצמה, בערך כמו שהדוד סם מייצג את ארצות הברית ומריאן את צרפת, ובימי מלחמה הוא לבש מדים.

כדאי לעצור רגע על הביוגרפיה של מי שצייר אותו. דוש נולד בבודפשט ב-1921, שרד עבודת כפייה בזמן מלחמת העולם השנייה, ורוב משפחתו נרצחה באושוויץ. הוא עלה לארץ ב-1948 והמשיך לצייר עד מותו בשנת 2000. יש משהו חזק בעובדה שאחד הסמלים החמים והמחויכים של הישראליות נולד בידיים של ניצול שואה, ויש מי שראו בשרוליק תשובה ישירה לקריקטורות האנטישמיות של אירופה: יהודי שמצויר סוף סוף מבפנים, צעיר, שזוף ובטוח בעצמו.

שרוליק לא נעלם. ב-2018 מעריב ביקש משבעה מאיירים לדמיין איך הוא היה נראה היום, והתוצאות הוכיחו כמה הדמות עדיין מדברת. וזה בדיוק העיקרון שמם טוב עובד לפיו: תבנית מוכרת שכל אחד יכול למלא בתוכן חדש.

עמוד שלם, מכחול אחד ומבחן של שבוע

אם שרוליק היה הפנים של המדינה, זאב היה העין הביקורתית שלה. יעקב פרקש, שחתם זאב, נולד גם הוא בבודפשט, הצטרף לעיתון הארץ ב-1962 ופרסם בו במשך כארבעים שנה את המדור הקבוע של יום שישי. הקריקטורה שלו לא הייתה בדיחה קטנה בפינת העמוד אלא ציור אחד גדול שחיבר כמה אירועים של השבוע תחת רעיון אחד, ובכל ציור הסתתר דיוקן עצמי קטן שלו מחזיק מכחול שממנו נוטפת דיו. ב-1993 קיבל את פרס ישראל לתקשורת ועיתונות. ועוד פרט קטן שקשה לשכוח: מורה לציור בתיכון אמר עליו שהוא הצייר הגרוע בכיתה, והוא גם היה עיוור צבעים.

הקריקטורה העיתונאית של אותן שנים עבדה בתנאים שהיום נשמעים כמעט מוזרים. היא עברה עורך. היא חיכתה ליום הפרסום. היא נחתמה בשם, ולפעמים, כמו אצל זאב, אפילו בפרצוף. מי שצייר ידע שמחר בבוקר יקראו אותה מאות אלפי אנשים ושהשם שלו יהיה מתחת לכל קו. האחריות הזאת לא הפכה את הקריקטורות לזהירות. היא הפכה אותן למדויקות.

מה זה בעצם מם, ולמה זה לא רק תמונה מצחיקה

את המילה מם המציא הביולוג הבריטי ריצ'רד דוקינס, בספרו "הגן האנוכי" מ-1976. הוא חיפש מונח ליחידה של תרבות שעוברת מאדם לאדם בחיקוי: מנגינה, ביטוי, אופנה. הוא לקח את המילה היוונית שפירושה דבר מחוקה וקיצר אותה כך שתתחרז עם המילה גן באנגלית. ארבעים שנה אחר כך המילה מתארת בעיקר תמונה עם כיתוב, אבל המשמעות המקורית עדיין מסבירה הכי טוב מה קורה ברשת.

החוקרת הישראלית לימור שיפמן מהאוניברסיטה העברית, שכתבה את הספר "Memes in Digital Culture" שיצא בהוצאת MIT ב-2014, מציעה לחשוב על מם לא כעל תמונה אחת אלא כעל משפחה של פריטים שמכירים זה את זה: תבנית אחת, מאות גרסאות, וכל גרסה עונה לקודמת לה. כאן נמצא ההבדל הגדול מהקריקטורה של יום שישי. הקריקטורה הייתה יצירה סגורה של אדם אחד. המם הוא שיחה פתוחה, שבה כל אחד יכול להוסיף שורה.

קחו לדוגמה את התבנית הכי נפוצה: תמונה מוכרת, כיתוב למעלה וכיתוב למטה. השורה העליונה מציבה מצב, התחתונה שוברת אותו. זה בדיוק המבנה של בדיחה קלאסית, רק שהתמונה עושה חצי מהעבודה. מי שמכיר את התבנית מבין את הפאנץ' עוד לפני שקרא את המילה האחרונה. זה גם מה שהפך את שרוליק לחזק כל כך: הקוראים כבר הכירו את הכובע, את הסנדלים ואת החיוך, ולכן דוש היה צריך רק לשנות את מה שמסביב. במובן הזה, שרוליק היה אולי המם הישראלי הראשון, עשרים שנה לפני שהמילה בכלל הומצאה.

מה הרווחנו ומה איבדנו בדרך מהעיתון למסך

הרווח ברור. פעם היו בישראל קומץ קריקטוריסטים בעיתונים הגדולים, ועכשיו כל מי שיש לו טלפון יכול להגיב לאירוע תוך דקות, בשפה שלו, לקהל שלו. ההומור התגוון: יש ממים על פקקים באיילון, על תורים בקופת חולים, על החיים במרחב המוגן, ויש קהילות שלמות שמצאו בהם דרך לדבר זו עם זו. גם ישראלים בחו"ל וקהילות יהודיות ברחבי העולם משתמשים בהומור הזה כדי להרגיש קרובים, וכך נוצרו אוספים שלמים של הומור כזה, למשל ממים פרו-ישראליים בעברית, שמשלבים צחוק על החיים בישראל עם סאטירה על מה שנאמר עליה בעולם.

ההפסד שקט יותר, ולכן קל לפספס אותו. ראשית, החתימה נעלמה. רוב הממים מגיעים בלי שם ובלי תאריך, ולפעמים בלי שום דרך לדעת מי יצר אותם ומתי. שנית, העורך נעלם: אין מי שיעצור רגע ויבדוק אם העובדה שהבדיחה נשענת עליה בכלל נכונה. ושלישית, ההקשר נעלם. קריקטורה של זאב הופיעה ליד הכתבות שהסבירו אותה. מם מגיע לבד, אחרי שעבר עשר קבוצות, ולפעמים הוא כבר מספר סיפור אחר לגמרי מזה שהתחיל איתו.

ארבע שאלות שהקריקטוריסטים של פעם היו שואלים לפני ששולחים מם

אפשר ללמוד הרבה מהדור שצייר בדיו. לא צריך לוותר על ההומור, רק להחזיר אליו חלק מההרגלים של העיתון:

1. מאיפה זה הגיע? אם אין שום סימן ליוצר או לתאריך, כדאי לחפש את התמונה ברשת לפני שמעבירים אותה הלאה. מם ישן שמוצג כאילו נוצר היום הוא אחד הדברים הנפוצים בקבוצות.
2. על איזו עובדה הבדיחה נשענת? כמעט כל מם מניח משהו על המציאות: ציטוט, מספר, אירוע. אם העובדה לא נכונה, הבדיחה הופכת למידע שגוי עם פרצוף מחייך.
3. מי צוחק ועל מי? הקריקטורה הישראלית הטובה צחקה על בעלי הכוח ועל עצמנו. מם שצוחק על קבוצה שלמה של אנשים בגלל מי שהם הוא כבר לא סאטירה אלא סטריאוטיפ.
4. הייתי חותם על זה? זה המבחן הפשוט ביותר. דוש וזאב חתמו על כל ציור. אם לא היית מוכן שהשם שלך יופיע מתחת למם, אולי עדיף לא להיות החוליה הבאה בשרשרת.

אגב, יש מקום שבו אפשר לראות את כל המסורת הזאת מקרוב: המוזיאון הישראלי לקריקטורה ולקומיקס בחולון, שעבר בתחילת 2026 למשכן חדש במתחם המדיטק ברחוב גולדה מאיר. ביקור שם עם ילדים שגדלים על ממים יכול להיות שיעור מצוין בדיוק בשאלות האלה.

הבדיחה של המדינה עדיין מחפשת את הקו הנכון

שרוליק נולד על נייר עיתון, והיום הוא חי גם בגרסאות דיגיטליות שמאיירים צעירים מציירים מחדש. זה אולי הסיכום הכי מדויק לכל הסיפור: הכלים השתנו, הקצב השתנה, ומי שמחזיק את העט השתנה, אבל הרצון לצחוק יחד על מה שקשה לנו לא השתנה בכלל. ההבדל היחיד הוא שפעם מישהו אחר שמר על הקו בין חדות לרשעות, בין סאטירה לשקר. היום הקו הזה עובר בכל אחד מאיתנו, בכל פעם שאנחנו לוחצים על "העבר".